הבית של אסנת – אוכל כורדי שמח

 קודם כל – בימי הפסטיבל אסנת תדגים לנו אפיית פיתות על גבי הסאג' שבחצר, הנמצא שם דרך קבע. הסאג' משמש אותה להכנת פיתות ומאפים טעימים נוספים, כגון ה"קאדה" – פיתה חמה ממולאת באגוזים וסוכר.
למרכז השולחן נקבל קדירת מרק קובה מסורתי עם כדורי סולת ממולאים בבשר בקר.
מסביב יהיו המחמצים הטעימים שהיא מכינה, מיני ירק המקובלים בסעודה אצל הכורדים.
מגש עם מגוון ירקות ממולאים באורז מתובל שהתבשלו על גבי הפתילייה.
עוף צלוי בתנור
כדורי בשר בקר ברוטב עגבניות.
אורז לבן מבושל עם "קארדי" – עשב בר המלוקט בשדות בעונת הגשמים ומתבשל על גבי פרימוס , וטעמו חמצמץ וטעים.
נשתה תה חריף עשוי מתמצית עלי תה (כמו שצריך…) בליווי עוגיות תמרים מאפה ידיה.

 אסנת הגיעה למושב עגור בשפלת יהודה, עוד בהיותה תינוקת רכה בשנים, ממעברת ליפתא, בשערי ירושלים, שם הושיבו את העולים מכורדיסטן מיד עם קום המדינה.
כך ניתן לומר בוודאות שהיא ומשפחתה הם ממייסדי המושב שהוקם בשנת 1951. וליתר דיוק, הם הגיעו לאחר שגרעין של עולים מתימן פשוט קם ועזב את המקום. ובאמת, ישנו קבר של רב תימני של אותה קהילה באחד מן המשקים. ככה זה בארץ ישראל.

כל "מושבי העולים" הוקמו בעשור הראשון למדינה בעמק האלה ובחבל עדולם, ואוכלסו בעיקר על ידי עולים מעדות המזרח: כורדיסטן, מרוקו, טוניס, קוצ'ין והודו, ואפילו מושב אחד של יוצאי הונגריה.

חצר הטיולים והמשחקים של ילדי המושב היו הגבעות היפהפיות שמסביבו, בהן נמצאו בתי הכפר הערבי עג'ור שעמד כאן עד מלחמת השחרור, וכמובן – אינסוף מערות, בורות מים ושרידי כפרים עתיקים יותר. שכן, אזור שפלת יהודה היה מאז ומתמיד אזור של כפרים חקלאיים שגידלו בעיקר כרמי זיתים וגפן וגידולי שלחין. על זאת יעידו אין סוף בתי הבד והגיתות העשויים אבן מקומית הפרוסים עד עצם היום הזה ברחבי האזור.

וכך, בילתה אסנת את ילדותה במעט לימודים בבית הספר המקומי הקטן ששכן בבתי הכפר הערבי,ויותר בשיטוט בין הגבעות בימים בהם המורים לא יכלו להגיע מהעיר, ובעזרה לאימה הבשלנית הידועה, בבישול ובליקוט עשבי בר הראויים למאכל, ופירות מן הבוסתנים שנותרו באזור. שנים רבות התקיימו העולים הכורדים מליקוט זיתים, חרובים, תאנים, שקדים וענבים וממכירתם לחבריהם הסוחרים משוק מחנה יהודה בירושלים. גם טבק גידלו וייבשו במושב, כי כך החליטו פקידי הסוכנות היהודית. הענף לא צלח ונעלם לחלוטין.

אך המבנה הקטן העשוי מבטון , ששימש לייבוש העלים, נשמר, והיום הוא משמש כמטבח החיצוני של המשפחה. שם מתבשלים מיטב התבשילים הכורדיים המסורתיים על גבי הפתיליות, שם מבשלים את עלי לוף הבר המלוקטים בשדה בעונת הגשמים על גבי הפרימוס – "קארדי" בשפה המקומית , (ומי שלא יודע מהם פרימוס ופתיליה, שיקום…ובטח יש כאלה, בעיקר בקרב הדור הצעיר), שם יושבים בחורף סביב ה"סובה" – תנור עצים עשוי מגוף פנימי של דוד שמש , שם עובר לו הזמן בנעימים במשחק דומינו ושש בש, סביב התנור שעליו מתחמם קומקום תה חריף.